במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'The BMJ', מטרת החוקרים הייתה לבדוק האם תיסוף של ויטמין D במינונים חודשיים עשוי לשנות את ההיארעות של אירועים קרדיווסקולריים גדולים בקרב האוכלוסייה המבוגרת.
עוד בעניין דומה
לצורך כך, החוקרים ערכו ניסוי אקראי, כפול סמיות, ומבוקר אינבו על הטיפול עם ויטמין D חודשי (the D-Health Trial). החוקרים ערכו permuted block randomization שנוצר באופן ממוחשב על מנת להקצות את הטיפולים.
במסגרת המחקר שנערך באוסטרליה בין השנים 2014 ל-2020, נאספו 21,315 משתתפים שהיו בגילאי 60-84 בעת כניסתם למחקר. קריטריוני ההחרגה היו היפרקלצמיה בדיווח עצמי, היפרפאראתירואידיזם, אבנים בכליות, אוסטאומלציה, סרקואידוזיס, נטילת ויטמין D במינון של למעלה מ-500 IU ליום, או חוסר יכולת לתת הסכמה בשל לקות שפתית או קוגניטיבית.
התערבות המחקר הוגדרה כטיפול עם ויטמין D3 במינון 60,000 IU/חודש (n=10 ,662) או אינבו (n=10, 653) במתן פומי למשך תקופה של עד חמש שנים. בסך הכל, תקופת ההתערבות הושלמה על ידי 16,882 משתתפים: אינבו 8,270 (77.6%); ויטמין Dי8,552 (80.2%).
התוצא הראשוני של החוקרים היה ההיארעות של אירוע קרדיווסקולרי גדול, הכולל אוטם שריר הלב, שבץ, ורה-וסקולריזציה כלילית, כפי שנקבע באמצעות קישור למסדי נתונים מנהליים. על כל אירוע נערכה אנליזה נפרדת כתוצאים שניוניים. מודלי הישרדות פרמטריים גמישים שימשו את החוקרים להערכת יחסי הסיכונים ורווח בר-סמך של 95%.
בסך הכל נכללו 21,302 משתתפים באנליזה, וחציון תקופת ההתערבות עמוד על חמש שנים. 1,336 משתתפים חוו אירוע קרדיווסקולרי גדול (אינבו 699 (6.6%); ויטמין Dי637 (6.0%)). שיעור האירועים הקרדיו-וסקולריים הגדולים היה נמוך יותר בקבוצת הטיפול עם ויטמין D לעומת קבוצת האינבו (יחס הסיכונים 0.91, רווח בר-סמך של 95% 0.81 עד 1.01), ובמיוחד בקרב משתתפים שטופלו עם תרופות קרדיווסקולריות בתחילת המחקר (0.84, 0.74 עד 0.97; P for interaction=0.12), אם כי ערך ה-P עבור אינטראקציה לא היה מובהק (<0.05). בסך הכל, ההבדל בהיארעות המצטברת הספציפית לגורם הסטנדרטי לאחר חמש שנים היה 5.8- אירועים לכל 1,000 משתתפים (רווח בר-סמך של 95% 12.2- עד 0.5 לכל 1,000 משתתפים), וכתוצאה מכך, המספר הדרוש לטיפול כדי למנוע אירוע קרדיווסקולרי גדול אחד היה 172. שיעור אוטם שריר הלב (יחס הסיכונים 0.81, רווח בר-סמך של 95% 0.67 עד 0.98) ורה-וסקולריזציה כלילית (0.89, 0.78 עד 1.01) היה נמוך יותר בקבוצת הטיפול עם ויטמין D, אך לא נמצא הבדל בשיעור השבץ (0.99, 0.80 עד 1.23).
החוקרים מסכמים כי תיסוף של ויטמין D עשוי להפחית את ההיארעות של אירועים קרדיווסקולריים גדולים, אם כי הפרש הסיכון המוחלט היה קטן, והרווח בר-סמך היה תואם לממצא ריק (null finding). עוד מציינים החוקרים כי ממצאיהם עשויים לקדם את הצורך בהערכה נוספת בנוגע לתפקיד של תוספי ויטמין D, ובמיוחד בקרב מטופלים הנוטלים תרופות למניעה או לטיפול במחלות קרדיווסקולריות.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
